עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

רבים רבים מילדיהם. אבל חברה נאורה צריכה לדאוג לכל זקניה ולא רק לניצולי השואה. זהו אחד ממבחניה האנושיים המרכזיים. בתפילות שלנו כתוב ‘אל תשליכנו לעת זיקנה’”. אם בענייני ‘אל תשליכנו’ עסקינן, מהי ו דעתך על הטענה שהרבה אודים מוצלים מאש, שניצלו מתופת מחנות-ההשמדה, “הושלכו” לשדה-הקרב במלחמת העצמאות מבלי שעברו הכשרה צבאית מינימלית? “הם לא הושלכו. הם באו לארץ בידיעה ברורה שיצטרכו לשרת בצבא. למעלה ממחצית(!) מן הכוח הצבאי הישראלי במלחמת העצמאות, הקשה במלחמות ישראל, היו ניצולי השואה. הצבא הוקם תוך כדי מלחמה, בלי תורת לחימה וצו גיוס ממלכתי. לקחו כל מי שהיה מסוגל לאחוז בנשק”. איך את רואה את תרומתם של ניצולי השואה לניצחון במלחמת העצמאות? “עברו חמישים שנה עד שתרומתם הוכרה במלוא יפעתה. מובן שזה סיפור קורע לב שמישהו שניצל מן השואה, נצר אחרון למשפחתו, נופל במלחמה המכוננת של המדינה. אבל לא הייתה פה שום התנשאות או התנכרות או הפקרה. זו הייתה מלחמת קיום. ‘כל הארץ הייתה חזית וכל העם צבא’. כמעט כל ראשי המדינה איבדו ילדים במלחמת העצמאות”. יש המתלוצצים, בהומור מקאברי, על “חדוות השואה”. מוכרת לך התופעה? “יש ‘חדוות שואה’ לא במובן של שמחה אלא במובן שזה לכאורה מחזק את הטיעון שלנו מול העולם, שהעולם צריך לחוש כלפינו רגשי אשמה בגלל השואה. יש לנו לעיתים תחושה שאנחנו עדיין הקורבן , בשיאו 1943- האולטימטיבי כפי שהיינו ב של ‘הפתרון הסופי’: צודקים, טהורים ונרצחים. אלא שהמציאות היום שונה לגמרי והגיעה העת להפנימה ולפתח מעט יותר ביטחון עצמי קיומי”. הקמת מדינת ישראל נעשתה “פיצוי” לשואה? “אני לא מתחברת לגישה הזאת, זוהי אמירה שטחית ושגויה. ישראל אמורה להיות מדינה ככל המדינות, מדינה שקיימת בה זיקה בין האזרחים שחיים בה,

מפעל שיגור המשלחות של תיכוניסטים למחנות-ההשמדה בפולין לא מעורר את התפעלותה של פרופ’ חנה יבלונקה. את עמדתה היא מסכמת כך: “אני מתנגדת לכמה מן היסודות של מפעל הנסיעות לפולין. למחיר הנסיעה ולמונופול שניתן לחברות מסוימות. זה לא הגיל שבני- נוער צריכים לנסוע לפולין, לפני גיוסם לצבא, ועוד אומרים להם שהביקור בפולין ימחיש להם את ההצדקה לחיינו בארץ ויגביראת המוטיבציה לגיוס. זוהי שנות 12 חשיבה מעוּותת. אם אחרי לימוד במערכת החינוך הישראלית התלמידים שלנו עדיין לא מבינים למה הם פה ואין להם תחושת שייכות לפה, ומנסים לקשור אותם לכאן דרך חוויה יהודית נוראה שהתרחשה בארץ אחרת ביבשת אחרת, אזי משהו בסיסי פגום בתהליך החינוכי. במקום לספר לצעירים האלה על החיים העשירים שהיו בפולין לוקחים נערים ונערות בני , בשיא נעוריהם, לחוות חוויה שהיא 17 כולה מוות, מבלי שיעברו תהליך חינוכי שיקנה להם ידע על העולם היהודי שנכחד. אז מהי מטרת המסעות האלה? ליצור חוויה רגשית שטחית שהשפעתה קצרת טווח? מחנות-ההשמדה הם לא ההצדקה לקיומנו פה. הם גם לא מקור לשורשיות ישראלית. זו תיווצר רק כאשר יצמח כאן דור שאוהב את ארצו כמו שאנגלי אוהב את אנגליה וצרפתי את צרפת. דור שיאהב את השפה, הנופים, האוויר של המקום הזה. לא צריכים מוות ופיצוי על קטסטרופה כדי לאהוב את המדינה שלנו”. ״מחנות-ההשמדה הם לא ההצדקה לקיומנו פה”

"בבאר שבע יסדנו את לימודי מדינת ישראל". פרופ' יבלונקה

משלמים מיסים, עובדים, לומדים, וזה האחוזים של האזרחים 25 כולל את שאינם יהודים. ישראל צריכה להיות מדינה שנעים לחיות בה ולבנות אותה, להתברך בהישגיה, בחברתה הסולידרית, בנכסי הרוח, לא להיות רק מבצר צבאי ואטומי (לפי מקורות זרים). אין יסוד לאמירה שהמדינה הוקמה כתוצאה מן השואה”. מה הייתה תרומתה של רוסיה הסובייטית בתקופת רודנותו של סטאלין להקמת המדינה היהודית? “אבא שלי אמר תמיד שהרוסים הם שהצילו את העולם, במחיר דמים נורא. הם שיחררו את אושוויץ. המפגשים בין החיילים היהודים ששירתו בצבא האדום והניצולים היו מרטיטי לב. רוסיה תמכה בהחלטה על חלוקת פלסטינה המנדטורית לשתי מדינות, ונתנה גב לאספקת הנשק הצ’כי למדינה-שבדרך. הרובים, מכונות-הירייה והתחמושת שהצ’כים שלחו לנו תרמו תרומה מכרעת לניצחון במלחמה. זה היה בימי המלחמה הראשונים, הגורליים. במהלך השנים ידעו יחסי ישראל ורוסיה עליות ומורדות. נדמה לי שכעת אנחנו נמצאים באחד מרגעים אלה”.

15 | אבג