עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אחת לחודש חיברו החיילות דו”חות על מצב-הרוח בצבא. קריאת המכתבים מאפשרת לספר את סיפור התהליך שהחיילים עברו במהלך מלחמת יום הכיפורים, מ’מלחמת ששת הימים רוכבת שנית’ ועד לתובנה שאנחנו בסיפור אחר לגמרי. במלחמה ההיא למעשה נקבר דור. חיילים 400- את הספר כתבתי בדם לבי. כ שנפלו במלחמת יום הכיפורים היו בנים של ניצולי השואה". ועדיין בענייני ביטחון. עד כמה החשש מפני עוד שואה משפיע על אופן ההתמודדות של מדינת ישראל מול האיום האיראני? “השואה אסור לה שתהיה בסיס להכרעות של מדינה מודרנית. זו צריכה לגבש את החלטותיה על-פי ההווה והעתיד ולא על-פי אירוע שהתרחש ביבשת אחרת ובהקשר אחר. זאת ועוד, אני לא חושבת שעוצמתה של חברה נמדדת רק על-פי כוחה הצבאי. כוח העמידה של העורף, שנשען על מרכיבים אחרים, מהווה מקור עוצמה לא פחות חזק מן הכוח הצבאי”. ואיפה אנחנו עומדים מבחינת כוח העמידה? “כוח העמידה הוא הנעלם הגדול. הוא פועל-יוצא של איכות המנהיגות, של ביטחון עצמי, של שורשיות, של תחושת צדקת הדרך, של סולידריות חברתית. כדאי שהחברה הישראלית תשאל את עצמה איפה היא עומדת בכל המדדים האלה לפני שהיא יוצאת למלחמה”. ניצולי שואה רבים הגיעו עד פת לחם, והסיוע שהמדינה מעניקה להם לא תמיד מכבד אותם. איך את מתייחסת לסוגיה הכאובה הזאת? “לפי הבנתי, רוב ניצולי השואה הם מצליחנים ואין הם זקוקים לסיוע של המדינה. הם עבדו קשה והצליחו, כך גם השואה אסור לה שתהיה בסיס להכרעות של מדינה מודרנית. זו צריכה לגבש את החלטותיה על-פי ההווה והעתיד ולא על- פי אירוע שהתרחש ביבשת אחרת ובהקשר אחר

כמו הגירה, תרבות חדשה, הפיכת אבק אדם לעם, צבא ובטחון, והחלטנו שכדאי להקים מסלול לימודים שיתמקד במדינת ישראל בהיבט רב- תחומי ובינתחומי. בגיבויו של פרופ’ אבישי ברוורמן, נשיא האוניברסיטה באותה תקופה, ולאחר תהליך הרצה של כשש שנים, קיבלנו את ההכרה של המועצה להשכלה גבוהה כתוכנית לתואר ראשון בלימודי מדינת ישראל, שהייתה הראשונה מסוגה בישראל ובעולם. פרופ’ ברוורמן אמר אז: ‘אם האוניברסיטה העברית היא הכי יהודית ואוניברסיטת תל-אביב היא הכי בינלאומית, אז אוניברסיטת בן- גוריון היא הכי ישראלית’. אפשר לומר שבבאר שבע יסדנו את לימודי מדינת ישראל”. שורשיות ישראלית תיווצר רק כאשר יצמח כאן דור שאוהב את ארצו כמו שאנגלי אוהב את אנגליה וצרפתי את צרפת. ומה היעד הבא שלך? “בעוד חודשיים יתפרסם ספר חדש שלי - ‘ילדים בסדר גמור’. הוא עוסק בביוגרפיה הקולקטיבית של הישראלים 1955- הראשונים שנולדו כאן בשנים . זהו דור מרתק, מיוחד, ראשוני, 1948 בטעמים עזים של מר-מתוק, צחוק ודמע. רבים מהם בנים ובנות של ניצולי השואה ושל עולים מאסיה עמודים בספר הוקדשו 70 . ואפריקה למלחמת יום הכיפורים, האירוע שטילטל את חייהם”. אפשר לקבל טעימה מן הספר? “בהחלט. בצה”ל הייתה יחידה בשם ‘צנזורת דואר חיילים’ (צד”ח). תפקידן של החיילות ששירתו בה היה לעבור על הדואר, להעתיק את כל המכתבים כדי לוודא שאין בהם חריגות מן הכללים של שמירה על בטחון-שדה. לא צריכים מוות ופיצוי על קטסטרופה כדי לאהוב את המדינה שלנו

הומניסטי שבו שני הציבורים, היהודי והערבי, לומדים אחד על אסונו של האחר. אין השוואה בין שני האסונות (השואה מול הנכבה), אלא הכרה הדדית בכך שלשני העמים קרו אסונות. קבלה של צד אחד את אסונו של האחר היא חלק מכריע בתהליך ההידברות. נושא שני בשיח עם הערבים הוא השאלה להיכן חברה שקרה לה אסון גדול מובילה אותו. במובן הזה לסיפור הניצולים יש ערך חינוכי עצום: הם החליטו לא לנקום, לא להתפלש במעגלי שנאה, אלא לבנות. ‘יאללה, לכו קדימה ותבנו’, אני אומרת לקהל הערבי שאני מופיעה לפניו. ולא רק לו”. ומה לגבי הגישה של חלק מן הציבור החרדי לשואה, היא עדיין מקוממת אותך? "אין זה מתפקידי להגיד לאנשים אחרים מה לעשות בזמן הצפירה, אבל מי שרוצה שיכבדו אותו חייב לכבד את האחר. מכעיס אותי היחס של חלק מן הציבור החרדי לתחושת הקולקטיב, ובמיוחד לכאבם של ניצולים שעבורם עמידת דום ממלכתית היא רבת משמעות. אינני מעריכה את גישתם, אין בה יושרה. הייתי מקבלת את עמדתם אילו הצהירו כי אינם חלק מן החברה הישראלית והם מתנתקים ממנה כליל - גם בהקשר הכספי שמתבטא בתקציבים ותמיכות. אבל לא כך הם פני הדברים”. את זוכרת התנהגות מקוממת כזאת? “לפני שלוש שנים ראיתי חרדים מציינים את אדישותם והתנכרותם ליום השואה, או אולי התרסתם נגדו, בהדלקת מדורות בגן- סאקר בירושלים בערב יום השואה. חברים ירושלמים אמרו לי שזו אינה תופעה חד- פעמית”. כיצד התפתח תחום המחקר שלך מתולדות עם ישראל למסלול ללימודי מדינת ישראל? “בימים שעוד היו באוניברסיטה מרצים ניצולי השואה, כמו פרופ’ ישראל אופנהיים ופרופ’ שמעון רדליך, וזכיתי כחוקרת צעירה לעבוד לצידם בראשית ימיי באוניברסיטה, יזמנו כאן את טקס יום השואה, זה היה באמצע שנות טוביה פרילינג ואנוכי, 90- . בשנות ה 80- ה שלמדנו יחד בירושלים אצל פרופ’ באואר, הגענו למסקנה שמדינת ישראל היא נושא מעניין למחקר רב-תחומי בנושאים רחבים

חקר השואה | 14