עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

יצחק בן-מרדכי ספר, סופר, סיפור / ‘הינשוף’, מאת נסים אלוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד

במסדר הבוקר היה הסמל עצבני מתמיד והטיל עונשים על כולם. כשהגיע לאלון תפס אותו בדש חולצתו, קירב את פיו לאוזנו וחזר על אותו משפט שוב ושוב בדיבורו הצעקני. אלון האזין לצלילן של טיפות הרוק המתנפצות על שכבת הניילון, מקצבן הפראי הזכיר לו טיפות גשם החובטות בחוסר אונים על גגון פלסטיק מתוח. לא פגעה בו אפילו טיפה. בערב נאלץ לזחול חמישים דקות, תוך שהוא צועק, “אני נחש, אני רמאי”, בגלל שהבטיח לסמל שנשקו נקי, וזה מצא מעט שמן במכלול. כשקם חסין על רגליו שמח לגלות שאף טיפת רפש לא דבקה בו. הייתה פעם אחת בה חשב חסין שהניילון לא מושלם. היה זה בחופשת השבת. שבועיים לפני סיום הטירונות, כשאמרה שהצבא שינה אותו, הפך אותו לאחר, שהוא נרתע מנשיקותיה, מתחמק ממגעה. כיצד היה יכול להסביר את הטעם הסינתטי בפיו, את המגע המלאכותי הדביק של גופה, את תחושת המחנק? לרגע חשב ששמע את רעש האוויר הבוקע דרך איזה חור נסתר במעטה הפלסטי. אך הייתה זו רק איוושת הדלת שסגרה אחריה. הוא רצה לבכות, אך לא היו דמעות בעיניו. מה הטעם בניילון ההרמטי אם אתה ממילא רטוב מבפנים? הוא הביט בעצמו במראה, בתג היחידה המבריק, במדי האלף המעומלנים, בתער שאחז בידו הימנית. הוא קירב את התער לעורק הבולט בצווארו. “הטירונות נגמרה”, לחש, “אפשר לפתוח את הניילון”.

הרכבת בין חורשות האקליפטוס ומסדקי האדמה הבצקה שבצידי הדרך אל הכרם היו יוצאים ראשים תמהים של נחשים כסופים ובבריכה שבפרדס היה צוחק הילד היפה שמת במים והלילות מלאו שיחי יסמין חרישיים. אבל אני עליתי לכיתה ז’ וכבר בפסח גמרתי עם איזאקינו האופה שאעבוד אצלו במאפיית האדון ששון, בבוא החופש הגדול”. דמיון ומציאות כרוכים זה בזה בתיאור המושבה הזרה לנער, ולעומתם כשהוא עוסק במציאות השכונתית היומיומית המוכרת לו הוא ענייני ונחוש (הרי הוא כבר עולה לכיתה ז’!). יד האמן של אלוני מנסחת כל אחד משני תחומי המציאות הללו במקצב אחר ואפילו בסגנון אחר. הוא משתמש במטאפורות ובדימויים מפתיעים כשצריך, ויודע להימנע מהם כשאין בהם צורך. כך נראה מעשה ידיו של מייסטר, ובעברית: רב-אמן.

) מוכר 1998-1926( נסים אלוני בעיקר כמחזאי מקורי ופורץ דרך בתיאטרון הישראלי. מחזותיו (‘הנסיכה האמריקאית’, ‘הצוענים של יפו’ ואחרים) סחפו את התיאטרון בארץ למחוזות צבעוניים ועתירי דמיון והפכו לקלאסיקה ישראלית. אלוני מוכר פחות כסופר שכתב סיפורת. היבול הסיפורי שלו לא היה רב, אך ספר אחד שלו – ‘הינשוף’ – הוא בעיניי פנינה ספרותית שאין רבות כמוה בסיפורת העברית. הספר ראה , ומאז נדפס 1975- אור לראשונה ב שוב במהדורות ובהוצאות שונות. ‘הינשוף’ מכיל ארבעה סיפורים, שהם למעשה ארבעה פרקים בעולמו הפנימי של נער מתבגר. הם מבוססים ככל הנראה על חוויות הנעורים של אלוני בתקופת מלחמת-העולם השנייה. אלוני גדל בשכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, ובסיפורים משתקפת הוויית החיים של שכונה מהגרים זו, שבסיפורת הישראלית דאז (וגם אחר- כך) נדחקה לשוליים, כמוה כשכונות תל-אביביות דרומיות נוספות שנדחקו הצידה על-ידי הרבעים המבוססים בצפון העיר. סיפורי ‘הינשוף’ אינם סיפורי הווי פשטניים אלא סיפורים אישיים, סיפורי התבגרות מזווית הראייה של נער רגיש, המסופרים בעברית נפלאה. הנער חווה את שכונת פלורנטין ואנשיה, על איכויותיהם וחולשותיהם, חווה את כל מה שמתרחש בשכונה לצד כל מה שמתרחש בדמיונו הסוער, ראה את מה שרק נער צעיר יכול לראות. הנה לדוגמה פתיחת הסיפור “להיות אופה”: “כאשר בא החופש הגדול אמרה לי אמי לנסוע אל דודי המורה במושבה. במושבה בה גר דודי היתה חולפת

יצחק בן-מרדכי הוא פרופסור במחלקה לספרות עברית.

הסופר אתגר קרת הוא פרופסור במחלקה לספרות עברית.

21 | אבג