עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

כדי להיות עצמאי בסביבה האקדמית של ארה”ב דרוש לא מעט כסף... למזלי המליצה עליי אוניברסיטת סטנפורד באותה שנה כמועמד לפרס החוקר הצעיר ברפואה של ,)NIH( מכוני הבריאות הלאומיים ומחלקתי גם שכנעה אותי להגיש בקשה למענק מחקר מן הקרן .)NSF( האמריקנית הלאומית למדע זכיתי בהמלצה זו על סמך שיטה חדשה לניתוח נתונים בתחום הרפואה שמגיעים ממקורות שונים לאורך זמן מחולים כרוניים, שפיתחתי בעבודת הדוקטורט שלי. בשבוע אחד, קרוב ליום העצמאות הישראלי, זכיתי בשני המענקים, ובמימון עבורי ועבור תלמידי מחקר שיעבדו אתי בחמש השנים הבאות. רק אז חשתי שסוף סוף יצאתי לחופשי – כלומר, אני יודע בדיוק מה ברצוני לעשות, וביכולתי לעשות זאת. ואמנם, בחמש השנים הבאות, כחבר סגל מן המניין בסטנפורד, התמקדתי בחקר כל הבעיות שרציתי לחקור ואשר שימשו כבסיס לקריירה האקדמית שלי במשך שנים רבות. ואז חשנו, אשתי ואני, שעלינו לגדל את ילדינו בישראל, ולכן חזרנו לארץ. המעגל נסגר עם חזרתי לאוניברסיטת בן-גוריון. היום כבר אינני בטוח: האם באמת אפשר לצאת אי פעם לחופשי? או שבמובן מסוים, לאדם שמרגיש צורך לדעת עוד ועוד על העולם ולהבין אותו אין בעצם אף פעם חופש אמיתי מן החובה הפנימית לעצמו, להמשיך ללמוד ולהעביר את הידע לאחרים? ואולי, בזכות מזלי והזכות שניתנה לי להיוולד במדינה דמוקרטית בחצי השני של המאה העשרים ולקבל השכלה גבוהה, הייתי בעצם תמיד עצמאי, במובן החשוב ביותר, ולא הבנתי זאת? ובכן, כמו שמן הסתם היה מסכם זאת הפילוסוף רנה דקארט, לפחות אני עצמאי לחשוב את כל המחשבות

שלנו סיים את לימודי הרפואה ואת הבחינות המסכמות ויצא לכאורה לחופשי, לתחילת הסטאז’ שלנו כרופאים צעירים, לא חשתי את תחושת החופש שהרבה מחבריי ללימודים חשו. לא הייתי בטוח אם אמנם סיימתי כברת דרך משמעותית או שכלל לא התחלתי ללכת בה. לכן ביליתי את חצי השנה עד לתחילת הסטאז’ בקורסי מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בן-גוריון, ובזכותם העמיקה בי עוד יותר ההבנה שנועדתי למסלול אחר. גם לאחר סיום הסטאז’ לא חשתי עדיין את תחושת החופש של רוב חבריי למחזור. את שירותי הצבאי התחלתי כרופא בחטיבת ‘גולני’, אבל הצלחתי לשכנע את חיל הרפואה שעדיף יהיה, הן עבורי והן עבור הצבא, למנות אותי לראש מדור מיחשוב ולאפשר לי ללמוד לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן. ההימור השתלם לשני הצדדים: ענף מידע הוקם בחיל הרפואה והונח הבסיס לסדרת מערכות מיחשוב, שקיימות היום כדבר שבשגרה, כגון התיק הרפואי האלקטרוני ומערכת ויסות נפגעים בשעת חירום. אבל גם בסיום שירותי בצבא, שבעקבותיו הייתי לכאורה שוב עצמאי וחופשי לקביעת גורלי, הרגשתי שרק התחלתי את דרכי. התקבלתי, עם מלגה, ללימודים באוניברסיטת ייל שבארה”ב, ובה סיימתי תואר שני בתחום מדעי המחשב בקבוצת הבינה המלאכותית והרובוטיקה. הרגשתי שאני מתקרב לתחום המתאים לי, אבל עדיין לא באופן ממוקד. רק כשעברתי לאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, לקבוצת הבינה המלאכותית ברפואה, ידעתי שהגעתי למקום הנכון. לאחר סיום הדוקטורט בסטנפורד נשארתי שם כחוקר בכיר. לכאורה, עתה הייתי אמור להיות באמת עצמאי וחופשי לבחור את דרכי, אבל עדיין לא יכולתי להתמקד רק במה שרציתי:

פרופ' יובל שחר המחלקה להנדסת מערכות תוכנה ומידע

הרהרתי מעט בשאלה, מתי באמת אדם יוצא לחופש ולעצמאות. ובכן, האמת מורכבת יותר ממה שחשבתי בעבר. את הקריירה האקדמית שלי התחלתי בעתודה האקדמאית, כתלמיד בבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה הראשונה למדנו באולמות ההרצאה של מדעי הטבע בקמפוס הר הצופים. הרבה מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, אך גם פסיכולוגיה וסוציולוגיה.בשנה השניה, כבר ב'הדסה עין כרם', גולת הכותרת הייתה קורס האנטומיה המיתולוגי, שהתנהל באולמות ניתוחי גופות מלאי ריח פורמלין. השנה השלישית הייתה שנה של ביוכימיה קלינית, פתולוגיה, ופיזיולוגיה של מערכות גוף שונות; ואז היו שלוש שנים קליניות במחלקות השונות בהדסה. את לימודי הרפואה עברתי עם רגשות מעורבים. מלכתחילה התלבטתי בין לימודי רפואה לבין לימודי מתמטיקה בשילוב עם מה שהיה אז מדעי המחשב בחיתוליהם. לכן המשכתי לקחת בכל הזדמנות שנקרתה לי גם קורסי מתמטיקה ומחשבים. וכך, כשמחזור תלמידי הרפואה

האלה.

המשך בעמוד הבא »

11 | אבג